אנחנו אוהבים את המכשיר שלנו, נכון?

אבל יש לאהבה הזאת מחיר…

סוג חרדה חדש מתעורר בקרבנו:

סינדרום DBVA :

Double Blue Vees Anxiety Syndrome

או בעברית:
סינדרום חרדת הוי הכחול הכפול.

כולנו חווים אותה
חלקנו מודעים לה
מעטים מדברים עליה
היום, אכתוב עליה.

אנחנו אוהבים וואצאפ.

זה מהיר, זה זמין, אפשר לנהל 17 שיחות במקביל, אפשר לסגור עסקאות, לנהל מערכות יחסים, לאהוב, לריב, לחנך ילדים וכל זה בעודנו יושבים בשירותים ומרוקנים את המעיים…

לא צריך חליפה, לא צריך איפור, לא צריך לחמם את הקול, או להתיז בושם ריחני. הכל באצבעותינו. הכל בשליטתנו….

האמנם?

אנחנו כותבים הודעה. חושבים על הניסוח… כותבים, מוחקים ומשנים, מוספים אימוג’י, מוחקים אותו, מחליפים באחר ושולחים. ורוצים תגובה.

ע כ ש י ו .

רואים וי אחד בצד ההודעה ששלחנו, רואים שני וי בצד ההודעה ששלחנו – ההודעה הגיעה ליעדה. רוצים תגובה.

ע כ ש י ו .

רואים שני וי . כחולים. רוצים תגובה.

ע כ ש י ו !!!

התגובה ממאנת להגיע…
אנחנו מתחילים לחוש אי נוחות מסויימת, מעין אי שקט שזוחל בעדינות עקשת מעומק הבטן, לחץ הדם עולה, הדופק נעשה מהיר יותר, הנשימה נעשית קצרה ולא מספקת, אנחנו נעשים עצבניים, לחוצים, אולי אפילו נעשה לנו חם פתאם, מתחילים להזיע…

ח ר ד ה

אנחנו מתחילים לספר לעצמנו סיפורים אודות חוסר התגובה:
הוא עם מישהו אחרת/היא לא רוצה אותי יותר/קרה משהו לילד/הילדה שלי בסכנה/הוא לא עונה לי בכוונה/היא מתעלמת ממני…

החרדה עולה. הקיום שלנו בסכנה, כל העולם שלנו כפי שידענו אותו עד כה, עומד להיעלם, להתפוגג, להתפוצץ. זה הסוף. זה נגמר, איך אתמודד? איך אראה את פני? מה אעשה עם הבדידות? הכאב?העלבון? הכעס? עוגמת הנפש….

 

צליל “פינג” נשמע פתאום.

הודעה חוזרת: ” הי, בדיוק סיימתי ישיבה ולא יכולתי לענות, בטח שאשמח לצאת הערב… אני חושבת עליך כל היום…”

אתה נושם לרווחה. הדופק חוזר לקצב הרגיל, הנשימה משתחררת, הזיעה מתאדה ואתה מגלגל עיניים לעצמך ואומר “איזה אדיוט אני, לאיזה סרט נכנסתי…”

כמובן שאינך מודע לכך שממש באותו זמן, אי שקט מתחיל לזחול בבטן אחרת. של זוגתך החדשה, שאזרה אומץ (לאחר הרבה מחיקות, ניסוחים, אימוג’י כזה ואחר כך אחר) לכתוב לך “אני חושבת עליך כל היום”, אבל אתה בדיוק חייב להיכנס להרצאה, אז עוד שעה וחצי כבר תענה לה באימוג’י מנשק וכוס יין ולך תהיה הרצאה מאלפת, כי היא מעוניינת. יש לך הוכחה שחור על גבי טאצ’…

אבל היא? איי איי איי…. DBVA …שעה וחצי…

וכך, כמעט בכל רגע נתון עולה הדי. בי. וי. איי ונוגסת בשלוות נפשנו המצויה בסיכון מתמיד גם כך…

אז מה עושים?

להלן שיטת 5 הצעדים:

צעד 1 – שלמים עם תוכן ההודעה שכתבנו ומבינים למה כתבנו אותה מלכתחילה.. (ולהשתדל להיות כנים עם עצמנו…)

צעד 2 – לשלוח הודעה ו ל ש ח ר ר . מכאן והלאה דבר אינו בשליטתנו – קריאת ההודעה בצד השני, זמן התגובה ותוכן התגובה.

צעד 3 – לחזור לחיים שלכם ולהתעסק במה שחשוב. רוב ההודעות, החשובות יותר והחשובות פחות נכתבות “על הדרך”, בין משימות, במעבר בין מקום למקום, בהפסקות (תשתדלו לא בזמן נסיעה), בתוך החיים עצמם.

החרדה המתעוררת, ממקמת את דרמת ההודעה בראש סדר העדיפויות. פתאום שום דבר לא חשוב והאנרגיה מופנית (גם אם טכנית עושים משהו אחר) לאותה הודעה, שנשלחה ולא זכתה לתגובה, כאילו נצבע העולם כולו באותו צבע סמיך שמכסה ומקשה על תנועה חופשית.

הזכרו במה שחשוב, הזכרו בפעולה הממשית הבאה שאתם צריכים לעשות ותעשו אותה. חזרו למציאות!!

צעד 4 – ספרו סיפור אחר לשני הוי הכחולים הממאנים להגיע – סיפור שישאיר אתכם רגועים ולא ישבש את מהלך יומכם. מותר לכם להיות יצירתיים.

צעד 5 – העזרו בחבר. תנו לו את המכשיר הדבילי הזה למשמורת זמנית, בקשו ממנו שיסייע לכם למצוא סיפור חלופי לסיפור הזוועה שמתנגן אצלכם בראש: “משהולא בסדרמשהו לא בסדרמשהולאבסדרמשהולאבסדר… אאאאאאאאאאאההההההההה!!!!!!!!!!

ת נ ש מ ו . ע מ ו ק .