הורים!

נכון שחם לנו ביולי – אוגוסט??

חום יולי אוגוסט…
הילדים בחופש…
70 אחוזי לחות…
לאף אחד אין סבלנות…
בואו נדבר קצת על כעס, ריבים, עצבים…

אה, לא. לא כלפי הילדים…
כלפי בן/בת הזוג….

מ ו ל הילדים.

 

אז בואו נתחיל בזה, שריבים, וויכוחים ואי הסכמות הם חלק אינטגרלי ואף הכרחי מזוגיות בריאה, חיה ונושמת. שני אנשים נפרדים, אמורים לנהל חיים משותפים. לא תמיד יש הסכמות, לא תמיד יש תמימות דעים. הגיוני שיהיו קונפליקטים ואפשר שיהיו קונפליקטים על כל דבר, אבל אנחנו לא מדברים פה על המה (למרות שגם זה נושא מאוד מעניין להתבונן בו – על מה אנחנו בוחרים לריב? איך אנחנו מחליטים על מה "לצאת לקרב" ואת מה לשחרר – זאת בחירה. כן, בחירה), אנחנו מדברים על האיך והמתי..

איך רבים?

כלל 1: נושא הריב חייב להיות קונקרטי – לא רבים באוויר. הנושא הוא מוגדר, הדיעות מוצקות. בקיצר, אנחנו יודעים על מה אנחנו רבים (כי אם לא, זה אומר שיש דברים מתחת לפני השטח, שאנחנו מפחדים לגעת בהם, מפחדים להתמודד איתם, דבר שלאורך זמן גורם להרס התקשורת והיחסים בין בני הזוג)

כלל 2: להיות ממוקדים – אם הריב הוא על א’, אל תכניסו את נושא ג’ לשיחה. זה לא רלוונטי:
הוא: את לא עושה כלום בבית, אני צריך גם לעבוד וגם לנהל את הבית.
היא: אני לא עושה כלום?? מי ישב אתמול מול הטלויזיה ולא הזיז את עצמו כל היום? תקשיב, אני לא אמא שלך, היא זאת שחנכה אותך שיש לך משרתת בבית, אז לא! אין לך משרתת יותר!! (- ל א ק ש ו ר !!!!!!!!)
הוא: אמא שלי?? את ראית את אמא שלך לפני שבועיים?? מחנכת את הילדים שלי מול הפנים שלי?? אולי די?!!! ( – ל א ק ש ו ר !!!!)
(חבר’ה, לא לערב הורים!)

כלל 3: להימנע מפגיעות אישיות. לא לרדת לרמה הזאת. זה לא רלוונטי אם היא כבדת משקל, או שלו יש רגליים עקומות – זה לא רלוונטי לנושא הריב או הוויכוח. אל תנסו להעליב את אלה שאתם אוהבים, את אלה שבחרתם לקיים איתם זוגיות… אם על קצה הלשון עומדת מילה פוגענית (כן, דביל/מטומטמת/דפוק/סתומה – כן, זה נחשב). תעצרו, תעשו אחורה פנה, צאו מהסיטואציה ותרגיעו את עצמכם. יהיה לכם זמן לסיים את הריב, מבלי לקדם גם את סוף היחסים על הדרך.

אבל כל הכללים האלה, היו הפעם הקדמה למה שאני עומדת לכתוב עכשיו:
כל מה שנכתב למעלה – ל א ל פ נ י ה י ל ד י ם
הם אינם קשורים לריב שלכם.
על פי רוב, הם נקלעים לריב כזה, מבלי שבחרו וזה מפחיד אותם. זה מאיים עליהם. הם לא יודעים מה קדם לריב, הם בדרך כלל גם לא יהיו עדים לסיומו (נכון שברוב הפעמים אתם מסיימים אותו בלילה, בחדר השינה – לטוב או לרע?).
כל ריב כזה, מערער את חווית הביטחון של הילד. הוא מאמין, בלי קשר למציאות, שהוא קשור לריב הזה. אולי אפילו גרם לו. הוא מתמלא רגשות אשמה, מתעוררת בנפשו חרדה והוא יעשה כל שביכולתו להפיג את התחושות הנוראיות האלה – ריצוי, הימנעות, התנהגויות חזרתיות, התנהגויות מפריעות, הסתגרות, תוקפנות… הרשימה ארוכה….

מותר להתווכח בנוכחות הילדים. להיפך, זהו מודלינג חשוב ביותר – אנחנו מלמדים אותם כיצד לנהל קונפליקט. הם לומדים לרכוש כלים שיעזרו להם בעולם האמיתי – הקשבה לדעות שמנוגדות לשלי, עמידה על דיעות, פשרה, ויתור, מציאת דרך משותפת – כל כך חשוב.

אבל כשבא לכם להוריד את הראש לבן/בת הזוג? תוודאו שאתם לבד בחדר…

יהונתן גפן אמר את יפה ב"כבש השישה עשר":

ילדים, היום רְאִיתֶם את אמא ואת אבא
כועסים במטבח אחרי ארוחת צהרים.
אבא אמר כל מיני מִלים ואמא שתקה
ואבא יצא מהבית וסגר את הדלת בִּדְפִיקָה
ואחר כך חזר וְדָבָר לא אמר ואמא כמעט בכתה.
וְאַתֶּם הלכתם לישון, ילדים, וַאֲנִי רוצֶה
שתדעו שאחרי שכבר נרדמתם, אמא ואבא
הִתְפַּיְּסוּ והתחבקו והתנשקו וְעשו שלום
ואהבו מאד זה את זו וְאֶתְכֶם.
ילדים, היום רְאִיתֶם את אמא ואת אבא
כועסים במטבח אחרי ארוחת צהרים. אבל אתם אל תשימו לב לכעס שלנו,
ותמשיכו לגדול.
יפים מֵאִתָּנוּ, חכמים מֵאִתָּנוּ.