“שלומית בונה פצצה
מוארת וירוקה
שלומית בונה פצצת אטום
היא לא תשכח לשים
אבק שריפה ונפצים
שלומית בונה פצצת אטום”

כולם מכירים את הגרסה הזאת, אבל רק אני (וכל הבנות האחרות שהוריהן בחרו עבורן את השם הזה), נעלבתי כל פעם מחדש עם הגיע חג הסוכות והמילים האלה היכו בי ישר במקום הרך שלי – ביטחון עצמי, מקובלות חברתית, ערך ומשמעות…
ולכל ילדינו יש “מקום רך” כזה – מקום בנפשם שבו העור דק יותר והפגיעות חזקות ומורגשות יותר.
והם חשופים לעולם וב”עולם” הזה, יש ילדים אחרים ואפילו מבוגרים, שיגידו את הדבר הלא נכון, שיכוונו מילה קשה לכיוון הלב של ילדנו, אפילו ללא כוונת זדון.
אז מה עושים?
איך נגן על ילדינו מפני הפגיעה הבאה?
אז זהו!… תתכוננו (כי זה לא הולך להיות פשוט)

אנחנו לא.

אנחנו לא יכולים להגן על ילדינו מפני החיים.
ולא רק זאת,
לעיתים, לא כדאי להגן עליהם מפני החיים.
חכו חכו, אל תתעצבנו. תקראו עד הסוף.
אחד ההיבטים של הורות, על פי תפיסתי, הוא הכנת ילדינו לעולם בלעדינו. הרי לא נהיה שם תמיד לספוג את המכה במקומם, לא נהיה שם להחזיר את הצדק על כנו ולא נהיה שם תמיד להוציא את החץ מהבטן, להדביק את הלב השבור, למחוק את הביקורת, לסלק את הכישלון… המשימה שלנו (בין היתר), היא לתת לילדים שלנו כלים להתמודד עם כל אלה כאנשים בוגרים ועצמאיים.

ב ל ע ד נ ו .

איך נותנים כלים?

1. מודלינג – להתנהג כפי שהיינו רוצים שהם יתנהגו – לחוות, לעבד ולהכיל כישלון או כל חוויה שלילית אחרת, בעצמנו, באופן כזה שיראה להם שזה אכן לא נעים, אבל אפשרי להתמודד וגם לא פוגע במי שאני באמת (הכישלון הוא שלי ולא – אני הוא כישלון).
2. איפשור – לאפשר להם לחוות בדיוק את כל האירועים המציאותיים האלה ולהיות שם כמתווכים, כתומכים, כשהמסר הוא “זה בסדר להרגיש את הכאב, את התסכול, את הכעס. זה בסדר לטעות ולהיכשל ואני סומך עליך, שיש בך את הכוחות להתמודד עם כל הרגשות האלה. אני פה איתך, מאפשר לך לעבד ולהתנסות ואני שומר עליך וכשצריך עזרה – אני פה!
השאיפה היא, שעם השנים ובתוך תהליך ההתבגרות, הילדים שלנו יפנימו את חווית הביטחון הזאת ובבגרותם, משבר כזה או אחר, לא יפרק אותם – הם יחוו את המשבר (כי אין ברירה ואלה החיים שלנו), הם ירגישו את הרגשות הנלווים אליו ובו בזמן ידעו למצוא בתוכם את הכוחות ואת הכלים להכיל, לעבד, להתמודד ואולי אפילו לפתור (וכן, גם לדעת לבקש עזרה חיצונית, זה כלי משמעותי שכדאי ללמד).
אני נפגשת עם המון הורים ובתוך השיח על הילדים, יש המון דיבור על הסביבה שלהם – הכיתה מופרעת, השכונה לא טובה, הילדה שיושבת ליד בתי היא אגרסיבית, המורה צועקת – הסביבה בעייתית, והפנטזיה היא, שאם נשנה את הסביבה, הילד שלנו יהיה מאושר/רגוע/תלמיד טוב/מקובל חברתית… (תבחרו אתם).
האמת היא.. שאי אפשר באמת לשנות את העולם ואי אפשר לחנך את האנשים מסביבנו. אין לנו באמת שליטה על שום דבר ואף אחד מעבר ל… עצמנו.
מה שאומר, שאם אנחנו רוצים חיים רגועים יותר, אם אנחנו רוצים שאנו וילדינו נהיה אנשים “טובים ושמחים בחלקנו” ואם באמת אנחנו רוצים עולם טוב יותר – זה מתחיל ונגמר בכל אחד מאיתנו. אם אנחנו נדע לנהל את רגשותינו במקום שהם ינהלו אותנו, אם אנחנו נדע להניח את האגו בצד ולהבין שהאחר כועס/מקלל/חותך בכביש/דוחף בתור… (תוסיפו אתם), לא כי הוא רוצה לפגוע בנו, אלא כי הוא – בסרט שלו – מוטרד – והסרט שלו, הוא לא הסרט שלנו. הוא לא יהרוס לנו את מצב הרוח, הוא לא יגרום לנו להרגיש חסרי משמעות/טפשים/מכוערים/חסרי ערך/דחויים/לא שווים… (תוסיפו אתם)
אז ורק אז, יהיה לנו קל להכיל את החיים על כל מורכבותם.

אז בפעם הבאה, כשילדכם יבוא אליכם, עצוב ופגוע עם עיניים רטובות ויספר שהעליבו אותו בגן, אנא שקלו לעשות את הדברים הבאים:
1. הקשבה טהורה – שיתקו והקשיבו. תנו לו לדבר, תנו לו לתאר – בדרך שלו, במילים שלו, את החוויה האישית שלו.
2. עודדו אותו על שבחר לשתף אתכם (כי זה ממש לא מובן מאליו): “אני ממש מעריך את זה שבאת לשתף אותי. תודה. חשוב לי תמיד לשמוע אותך.”
3. גלו אמפתיה – ילדכם עבר חוויה קשה וגם אם תגובתו מוגזמת, או לחילופין, אם בא לכם עכשיו להוריד את הראש של ההורה של הילד האחר, קחו נשימה והיו אמפתיים: “זה נשמע ממש לא פשוט, אתה נראה לי ממש פגוע, זה בטח היה מאוד לא נעים לחוות את זה”
4. בידקו עם ילדכם מה הוא מרגיש לגבי עצמו? האם הוא מרגיש “טיפש” או “מגעיל”, או “יוצא דופן” כמו שאמרו לו? האם להרכיב משקפיים, או גשר על השיניים, או עודף משקל הם דברים שהופכים ילדים ל”לא טובים”? מה הוא חושב על עצמו? ובעצם, אם תרצו, על איזו קרקע פוריה נחתו העלבונות שנשלחו לעברו?
5. עזרו לו למצוא את הכוחות שלו. מי הוא באמת? מה הוא יודע? מה הוא יכול? אל תנאמו לו על איזה ילד מדהים הוא – זה לא מעניין (“אתם ההורים שלי, ברור שתגידו שאני מדהים”). שאלו אותו שאלות לגבי עצמו, לגבי היכולות שלו – שהוא יענה, שהוא יתחבר מחדש לכוחותיו.
6. הראו לו שהוא יכול לקחת את הסביבה “בעירבון מוגבל”. למדו אותו שהוא יכול לבחור מה לאמץ ומה לזרוק, מכל הדברים שהוא פוגש ב”סביבה”. הזכירו לו שהוא אחראי לעצמו ואחריות היא לא רק “תיק”, היא גם כוח!
7. שתפו אותו בסיפורים אישיים רלונטיים שלכם. התייעצו עימו – “מה אתה היית עושה במקרה כזה?” הראו כיצד אתם התמודדתם, מה הייתם עושים אחרת… אני מבטיחה לכם שהוא יקשיב. זה כל כך מעניין לשמוע שגם אבא ואמא אנושיים וחווים את אותם הדברים שאני חווה…
8. אהבו ללא תנאים – פנו את הזמן, הקשיבו בנחת, עודדו קשר עין, חבקו כמה שיותר, קבלו באמת את הילד ה”לא – מושלם” שלכם.
9. וכשאתם מבולבלים/עמוסים רגשית/אובדי עצות/מיואשים/מותשים/כועסים ועצובים… (תוסיפו אתם), אל תהססו לפנות לעזרה חיצונית – מקצועית או חברית – כל דבר שיכול לסייע לכם להסתכל על הדברים מזווית קצת אחרת ולקחת עוד נשימה.

ובנימה אישית ביותר…

ממרום גילי, אני רוצה להגיד היום לשלומית בת ה – 7, שבטוחה שהיא טיפשה ומכוערת, שמאמינה בכל ליבה שאף אחד לא אוהב אותה, כי הרי אין באמת מה לאהוב, שנעלבת ונפגעת כל כך בקלות, כי העור שלה כל כך דק… כמעט שביר…
אני רוצה להגיד לך, שלומית בת ה – 7, שאני אוהבת אותך. שאני מאמינה בך ויודעת בוודאות שעולמך הפנימי הכל כך מורכב והמלא, הוא-הוא כוח העל שלך. אני רוצה לומר לך שמתוך הפגיעות שלך, את תגדלי להיות אישה זקופת קומה, יפה וחכמה, טובת לב ופתוחה, מצחיקה ומרתקת, בעלת כלים נפלאים לעזור לאחרים ולהיות משמעותית בעולם הזה. ואת אהובה. תמיד.
אוהבת אותך,
שלומית בת ה – 42.