ביום שבת, ה – 1 בספטמבר 2018, יצאנו, בתי ואני וידידים טובים, לחגוג בים את יום החופשה האחרון.
הגענו לחוף, מחפשים בעינינו כהרגלנו את הדגל מעל לסוכת המציל – לבן!
קריאות אושר ושמחה נפלטו מפי כולנו ואני, שמחפשת סמליות בדברים, אמרתי לעצמי – כך תתחיל שנת הלימודים – בדגל לבן – שלווה, נחת, ללא היסחפות למקומות מסוכנים. ה”מציל” תמיד יהיה בסביבה, אבל הכל הרבה יותר רגוע. יש חוויה של ביטחון, של שקט, של התרגשות מחוויית החופש הזאת – כי אפשר לשחות בנחת…
רגע… אני מדברת על ים וגלים או על ילדינו ומערכת החינוך?
אנחנו, כהורים, נרצה תמיד דגל לבן על סוכת ההורות והמשפחה שלנו – אנחנו רוצים שהכל יהיה מאורגן, רגוע, בטוח ושמח.
המציאות לימדה אותנו, שגם אם הדגל הלבן מתנפנף מעל סוכתנו, יגיע הרגע והוא יוחלף בדגל האדום ולעיתים אפילו בדגל השחור.
אז בואו ניצור לעצמנו מקרא קטן, כדי שנהיה מסונכרנים:
• חוף ים (גלים, חול ומתרחצים אחרים) = המציאות הסובבת את ילדינו – מסגרות החינוך, דמויות הסמכות, החברים בגן ובכיתה, המטלות, המשימות, האינטראקציות… החיים.
• דגל לבן = שלווה ונחת, חווית ביטחון, חוויה של “הכל בשליטה”, שמחה, סיפוק, מוטיבציה, התרגשות, שיתוף פעולה, תקשורת מיטיבה עם האחר… החיים דבש.
• דגל אדום = ספק, מתח, חרדה קלה מפני בלתי ידוע, חוויה של בדידות, סימני שאלה, אי שקט, מצבי רוח משתנים… החיים כשלוק ממשקה שפג תוקפו – לא נעים, אבל לא נמות מזה.
• דגל שחור = סכנה, חווית רדיפה, אימה וחרדה, דיכאון, דחייה חברתית, הימנעות, שתיקה, התפרצויות זעם קשות, בכי בלתי מוסבר, אלימות, צעקות ואווירה מעיקה של כאב… החיים כרכבת הרים בלי חגורת בטיחות – מ פ ח י ד !!!
• מציל = אנחנו. כל הזמן שם, במבט מגבוה. לא מדברים כשלא צריך, רק בזמן הנכון. מתבוננים ומקשיבים למתרחש, מכוונים, מגדירים גבולות, מצילים כשמגיע הרגע…
השאלה המעניינת היא:
כיצד אנו משמרים את הדגל הלבן ומתמודדים באופן מיטיב עם הופעתם של הדגלים האחרים (כי הם יגיעו).
אז ככה:
1. אפשרו לילדים להרגיש משמעותיים ומסוגלים בכל היבט בחייהם (משפחה ובית, חברים, מסגרת חינוכית) – בבחירת הציוד לבית הספר, בעיצוב שולחן העבודה שלהם בחדרם, בשיתוף וחלוקת מטלות הבית, בהתייעצויות (בהתאמה לנושא ולגיל הילד) בשיתוף הילדים בחוויות האישיות שלכם, ההורים (שוב, בהתאמה לנושא ולגיל הילד), בקבלת תפקידים בבית הספר, בעידוד יוזמה ליצירת מפגשים חברתיים, בשיח מתעניין ופתוח ובהקשבה מלאה.
2. כשילדכם מנפנף בדגל הלבן, נפנפו איתו. החרדות שלכם מפני העתיד אינן רלוונטיות – עכשיו טוב לו. הוא מתרגש. הוא מלא ציפיות או פנטזיות. תהיו שם איתו. תהנו מה”כאן והעכשיו”. תכירו בטוב בנוכחותו ותעודדו אותו על הטוב שהוא מקרין ועושה. העידוד וההכרה בטוב, מחזקים ומייצבים ולמעשה, מעמיקים את היסודות לקראת סופה אפשרית שתגיע. כאשר יגיע משבר, יהיה בסיס של חוויה חיובית, של תחושת מסוגלות ושל ערך, שיאפשרו התמודדות מיטיבה עם אותו משבר.
3. אם מונף הדגל האדום (כשמונף הדגל האדום), בשלב הראשון – ת נ ש מ ו – תבחנו את מה שקורה, תתבוננו, תשאלו שאלות, תהיו נוכחים. העבירו לילדכם את המסר הכל כך חשוב, שאתם סומכים עליהם מחד גיסא ושאתם שם ולא נוטשים אפילו לרגע מאידך גיסא. אל תשפטו – הקשיבו. אל תפעלו מיד – נסו להבין את הצורך. היו ערניים – אך לא חרדים.
4. זכרו שההתנהלות עם ילדינו ושל ילדינו הינה בתנועה מתמדת – דברים משתנים, הכל זמני (גם אם הזמני לוקח הרבה זמן). קל, מאתגר, קשה, מתיש, נעים, שגרה, כואב, רגוע, קל, מאתגר, מתיש, נעים…. ספירלה אין סופית של תנועה מתמדת של אירועים, חוויות, תחושות, רגשות, מחשבות. דברים חולפים. כמעט אף פעם לא באמת נתקעים..זה נכון וזה מאוד אופטימי 🙂
נוכחות מיטיבה של ההורים, מאפשרת לילדים לעבור את משוכות הגלים בתקופת הדגל האדום.
התמודדות מיטיבה בתקופות מאתגרות, הינה חשובה מאוד להתפתחות הרגשית והמנטלית של ילדינו. הם חייבים לחוות דגלים אדומים. אין מנוס מכך. פשוט כי זאת…
המציאות.
אנו כהורים, נשאף להביא את ילדינו למצב, שבו יוכלו להתמודד עם דגלים אדומים ואפילו שחורים, בבגרותם, כשהם בלעדינו, כשהמציל נועל את סוכתו והולך הביתה..את זה מתחילים ללמד עכשיו, כשאנחנו עוד פה – לסייע, להקשיב, לתת כלים, להוות מודל…
5. ד ג ל ש ח ו ר – פחד אלוהים, נכון? – סוף העולם מגיע! התמוטטות!! התפרקות!! סוף!! קץ!! דיכאון!!! הרס וחורבן!!!
האמנם? בדקו אם הדגל השחור הוא בחוף של ילדכם או .. בחוף שלכם. ומדוע הוא שחור? – בגלל משהו שאפשר לשנות או בגלל משהו שצריך לקבל, להכיל, לעבד, “לחיות עם”…
אל תהיו לבד עם כל השחור הזה – תתיעצו, תשתפו.
ולאחר שאתם, פחות או יותר, מבינים את התמונה לאשורה והדגל עדיין שחור – רוצו להציל!!!!! בלי פשרות, בלי איפוקים, בכל הכוח, כמה שצריך – זמן, כסף, עזרה מקצועית, גיוס חברים ובני משפחה – כמה שצריך וכמה שאתם יכולים ותוך כדי אל תשכחו את סעיף 4:
– זאת המציאות
– הכל משתנה
– תפקידנו כשאנחנו עוד פה – לסייע, להקשיב, לתת כלים, להוות מודל.
עכשיו תקשיבו…
זה נכון שאפשר גם ללכת לבריכה, או אפילו להישאר בבית… אבל אז מפסידים המון.
אני אוהבת את הים. מקבלים יותר.
מוזמנים להגיב – אשמח כל כך !
שנה טובה,
שלומית.
