פרק ראשון:
ובו יסופר על חוק מרפי, מצבר ששבק וההורים המקסימים של קינדר
הגיע הזמן הזה בשנה שהרכב שלי צריך לעבור טסט (זה תמיד נופל גם על טיפול וחידוש הביטוח, אבל זה כבר לפוסט אחר לגמרי…), אז פיניתי לי יום כדי לעבור את החוויה בצורה הרגועה והשלווה ביותר.
בשעת בוקר מוקדמת בתי ואני נכנסנו לרכב כדי להגיע לגן (תחנה ראשונה) ואז למוסך (תחנה שניה). אני מתניעה. ששש… המנוע דומם. אין קול ואין גרגור. להפתעתי, אפילו לא הופתעתי. הרכב ידע שהוא עומד לעבור טיפול, חלקיו יעמדו למבחן, חלקם אף יוחלפו. הוא אימץ מנגנון הגנה יעיל ביותר – הימנעות.
בנונשלנטיות, אני אומרת לבתי שנלך ברגל לגן ובעודנו צועדות לכיוונו, אני מתכננת את צעדיי בראשי – למי להתקשר קודם, מה הכי נכון לעשות, את מי להפעיל…
עודנו צועדות ומולנו פרצופים מוכרים – קינדר, כלבלבונת מתוקה ביותר ואביה, נקרא לו ד’ (כי לא ביקשתי את הסכמתו לכתיבת שמו המלא), נהנים מטיול הבוקר הקבוע שלהם, מכאן פרצופיהם המוכרים.
מבלי לחשוב, יוצא לי מהפה המשפט הבא: “אבא של קינדר, בוקר טוב! מה הסיכוי שבעוד 20 דקות, ניפגש ליד הרכב שלי ותעזור לי להתניע אותו??”
פאוזה…
ב ר ו ר ! הוא עונה אפילו מבלי להסס. 20 דקות זה מצויין, בדיוק אז אנחנו יוצאים מהבית. קחי את המספר שלי והתקשרי כשאת ליד הרכב.
וואו.
וזה בדיוק מה שקורה. הוא מגיע עם הרכב שלו, מפשיל שרוולים, מחבר אדום לאדום ושחור לשחור וזה עובד. הרכב שלי חוזר לחיים, נוהם בהתרגשות כאילו מבין, שהטיפול הוא בעצם לטובתו והוא רק יכול להרוויח ממנו…
זוגתו של ד’, נקרא לה א’ מגיעה בינתיים, עיניים אכפתיות וחיוך על פניה הנעימות והיא מתעניינת בהצלחת המבצע. הזוג הנפלא הזה ואני מאחלים אחד לשני יום נפלא והם נוסעים ליום עבודתם. אני נוסעת בשלווה ובנחת לכיוון המוסך וחיוך נסוך על פני.
זמן לא רב לאחר מכן, אני מקבלת הודעה קצרה מד. :”היי, מה המצב ? רק לוודא שהגעת והכל בסדר?”
אני מתרגשת! מעריכה את האכפתיות הכל כך לא מובנת מאליה. מיד מזמינה אותם ואת קינדר המתוקה לקפה ועוגה בהזדמנות הקרובה.
פרק שני
ובו יסופר על רכבת ישראל, עיתון יומי, עלם חמודות ושידוך משמים
בזמן שהרכב שלי עבר לו טסט וטיפול 10,000 החלטתי גם אני להצפין לעיר הולדתי ולעבור טיפול 10,000 משלי (ריסים, גבות, תספורת, צהרים עם אמא… כאלה…) ומכיון שאני נטולת רכב פרטי, החלטתי להשתמש בשירותיה של רכבת ישראל. עם עיתון יומי ביד, יושבת על הספסל בתחנה וממתינה. לידי מתיישב עלם חמודות. אני ממשיכה לקרוא את העיתון ומתלהבת בקול רם מאחת הכתבות, הדבר מושך כנראה את תשומת ליבו ומבטו זע לכיוון הכתבה, סמול טוק מתחיל להתהוות. פתאום, שוב ללא מחשבה, כמעין הארה רגעית, אני אומרת: “יש לי מישהי מדהימה להכיר לך!”
פאוזה…
אני ממשיכה בביטחון, רואה את השידוך נרקם ומתהווה לנגד עיני (מאחוריי 3 זיווגים מוצלחים, יש תעודות) ושואלת כמה שאלות בסיסיות. הבחור החביב (והמפוחד?), נקרא לו י’ עונה בנימוס. אינני מבזבזת זמן ומיד כותבת לבחורה המדהימה, חברתי, נקרא לה ש. לבקשת אישור. הרכבת מגיעה, אנחנו נהנים מנסיעה רגועה יחדיו ונפרדים ביעד המשותף שלנו – כל אחד לדרכו…
ולמה אני כותבת את כל זה בבלוג שכולו יחסים? מה הקשר?
תפיסת העולם לפיה אני עובדת, מטפלת וחיה, מניחה כי החיים הם מסע.
התנועה במסע היא קדימה ולמעלה באופן ספירלי והיא נוצרת מההחלטות והבחירות שאנחנו מקבלים ועושים במהלך חיינו.
איכות המסע תלויה באיכות מערכות היחסים שלנו עם הסביבה.
הסביבה הקבועה, נקרא לה – משפחה, ילדים, בני/בנות זוג, חברים, עמיתים והסביבה המשתנה – מפגשים אקראיים, זמניים, חד פעמיים. על פי תפיסתי, גם אלה יכולים להעשיר את המסע שלנו, כי הם מהווים מראות מידיות לעצמנו ובעוד הם עצמם זמניים בחיינו, השיקוף שלהם בנו נצרב ומהווה חלק מההתפתחות שלנו במסע החיים.
אז ד’, א’, י’, ש’ – אנשים. קרובים יותר או פחות, ששיקפו בי ברגע המפגש שלנו חלקים בי ובכך אפשרו לי למידה נוספת על עצמי ועל החיים שאני יוצרת. הם נתנו לי מתנה.
עד כמה אנחנו פתוחים למפגשים כאלה?
אנחנו נכנסים למעלית – מיד מורידים את הראש ומחכים לקומה שלנו.
אנחנו בחדר המתנה – שוקעים בתוך הטלפון.
את מה אנחנו מפספסים? את מי אנחנו מפספסים? ומדוע אנחנו כל כך שומרים על עצמנו?
כל מי שטייל “טיול אחרי צבא”, בוודאי לא ישכח את המפגשים האקראיים עם טייל זה או אחר. שיחות לתוך הלילה… משמעות החיים, חלומות, רגשות… מפגשים “משני חיים” עם אנשים טובים. מדוע זה נעלם ב”חיים האמיתיים?”
האנשים הטובים נמצאים מסביבנו כל הזמן. כ ל ה ז מ ן . הם מסתובבים עם קצוות חבל ועלינו רק להרים את הראש ולאחוז בקצה החבל. לבקש קשר.
לבקש עזרה בהתנעת המצבר הדומם…
כל מפגש עם האחר, הוא הזדמנות למפגש עם עצמנו. כל מערכת יחסים שנרקמת עם האחר, היא הזדמנות להעמקת מערכת היחסים ביננו לבין עצמנו. לא תמיד זה קל, אבל כמעט תמיד יש בצד האינטראקציה עם האחר, הזדמנות ללמידה ולגדילה.
בדקו את עצמכם – האם אתם יוזמים ומניעים קדימה את מערכות היחסים בחייכם? האם אתם מאפשרים לאחר ללמד אתכם על עצמכם? האם אתם מסתכלים בעיניים של בן/בת זוגכם? ומה קורה לכם כשאתם נכנסים למעלית? (תנסו לחייך ולהגיד בוקר טוב ותראו מה קורה).
עדכונים לרגע זה:
1. הרכב עבר טסט בהצלחה. יש לו מצבר חדש והוא אפילו עבר שטיפה חיצונית.
2. י’ עדיין לא התקשר לש’
3. אני אוהבת את התספורת החדשה.
לכו לדבר עם מישהו שאתם לא מכירים וספרו לי על זה!!
