כולנו (הבנות) נולדנו עם פנטזיית "הנסיך על הסוס הלבן".
אצלי הוא היה בלונדיני, גבוה, עם עיניים כחולות – הנסיך, לא הסוס.
בחלום הילדותי האוניברסלי, הוא היה מגיע רכוב על סוסו, זקוף קומה ומביא עימו הבטחה לחיים מושלמים – בית יפה, כסף, יופי ואסטתיקה, חברות אמת, הקשבה אינסופית, חוש הומור משובח ואהבה.
אהבה ללא תנאי.
והילדה שהייתי ועוד ילדות כמותי, גדלו וחיפשו אותו – לא על סוס, אלא במכונית יוקרתית. לא בארמון, אלא בחברת הייטק מצליחה או משרד פרטי משגשג.. הוא גם יכול להיות נמוך ולא גבוה, שחרחר ולא בלונדיני, עיניים חומות ולא כחולות ואפילו עם שערות בגב… אבל נתון אחד לא השתנה אצל אף אחת מאיתנו – ההבטחה לאהבה אמיתית ולחיים מושלמים. הוא חייב לספק את זה!
וחלק מאיתנו מצאו אותו…
נגיד, ר.
ר. מצאה אותו – איש עסקים מצליח, כריזמטי למראה, אהוב על כולם, שרמנטי ומצחיק, איש משפחה למופת – מושלם. כולם אמרו לה שהיא זכתה, היא קיבלה את הנסיך…
אלא שבחדרי חדרים של ארמונם בצפונה של עיר ידועה, האמת הבאישה לאיטה..
הוא אמר לה שהיא יכולה להישאר בבית, יש מספיק כסף והיא לא צריכה לעבוד. שתקדיש את מרצה לילדים.. ולרהיטים. בתחילה היא קיבלה זאת בעליצות – החיים שתמיד חלמה עליהם – קפה עם חברות, אימוני כושר פרטיים, שופינג והיא נהנתה לטפל ולהשקיע בבית – כביסות, בישולים, עיצוב מחדש של הסלון.
הוא היה מגיע בערב והארוחה החמה היתה מונחת לפניו. היא היתה מאושרת…
אבל משהו היה חסר..
היא לא התייחסה. הרי לא בודקים שיניים של נסיך שמקבלים במתנה…
כיוון שלא עבדה, אך היתה זקוקה לכסף, הוא היה נותן לה תקציב חודשי. כזה שיספיק לאוכל, לקניות לבית וגם לפינוקים שלה, אך עם עבור החודשים, התקציב הלך והצטמצם – "כמה פעמים קפה עם חברות את צריכה?" ו"כמה חולצות חדשות את חושבת שתקני בכסף שאני מרוויח בעבודה קשה?" בתחילת כל חודש היה מושיב אותה והם היו עוברים על פירוט האשראי. הוא היה מסמן במרקר צהוב (היא התחילה לתעב את המרקר הצהוב) את כל ההוצאות שנראו לו מיותרות/מוגזמות ואת אותו סכום היה מוריד מהתקציב של החודש הבא. "זה לא עונש", היה אומר לה, "זה כדי שתלמדי להסתדר"…
"אני רוצה שתצאי פחות", אמר לה יום אחד. "אני לא אוהב שאת הולכת לחדר הכושר. אני לא סומך על המדריכים שם, הם מחפשים בדיוק נשים כמוך – משועממות, עם כסף, שאין להן שום מטרה מיוחדת בחיים.. תישארי בבית. תכיני אוכל, תנקי, תסדרי, את טובה בדברים האלה. אני רוצה בית מושלם, כשאני מגיע בערב.
ובאמת הוא היה מגיע לבית מושלם, אבל לא ב 19:00 כמו בתחילת חייהם המשותפים, אלא ב-21:00, לפעמים ב-23:00 והיא היתה מחכה עם ארוחה חמה, רק כדי שהוא יעיף בה מבט מזלזל ויגיד לה שאכל במסעדה והיא יכולה לזרוק את האוכל הזה לפח. "את יודעת מה זה פח, נכון?".
לילה אחד הוא לא חזר. היא היתה מודאגת בטירוף. התקשרה למשרד, לחבר משותף – אף אחד לא ראה אותו. חזר ביום למחרת וכל מה שהיה לו לומר: "מה את אמא שלי? נסעתי. היו לי עניינים" "עם מי?" היא העזה לשאול… הוא התקרב אליה. בדממה. מבטו כאילו מחורר חורים מכאיבים בעיניה ואמר לה בשקט מצמית: "זאת הפעם האחרונה שאת חוקרת אותי". והלך. היא בכתה. היא אהבה אותו. הוא הרי הנסיך על הסוס הלבן. אמא שלה העריצה אותו, אבא שלה היה מתייעץ איתו המון על עסקים ומה לא, החברות שלה קינאו בה…
ניסתה לשכנע את עצמה – אצל כל הזוגות זה ככה. הוא צריך את המרחב שלו והוא שומר על הכסף שלו – זה בסדר לגמרי. אפילו הגיוני. אחרי הכל, הוא נותן לה חיים מדהימים. לא חסר לה כלום. אין לה זכות לכעוס עליו. היא צריכה להגיד תודה ולשתוק.
והיא שתקה. ונשארה בבית. ואכלה. והוא קרא לה "שמנה", "חזירה", "במקל לא הייתי נוגע בך" והיא בכתה. ושתקה. ואכלה. וכבתה.. ודאגה שבחוץ לא יראו ולא ירגישו דבר..
ר. כמו נשים רבות וטובות, חוותה ועדיין חווה – אלימות. אלימות מילולית, אלימות כלכלית, אלימות רגשית – על גופה אין סימנים כחולים, או מכות יבשות ובעלה, אותו נסיך כריזמטי שאהוב על כולם, מעולם לא הרים עליה יד, בינתיים…
אך הוא שובר את רוחה על בסיס יומיומי.
הוא מצמצם את עולמה ומכלה את כוחותיה הנפשיים. בהתנהגותו כלפיה הוא מביא להתפתחותם האפשרית של חרדות, הפרעות אכילה, דיכאון ואפילו מחשבות על אובדנות.
יש לה הכל. ואין לה כלום. ויש עשרות נשים כמוה.
זה חייב להיפסק!!!!
ר. – זוהי זכותך וחובתך להקים צעקה. לעצור את האלימות. לקרוא לעזרה.
הבעיה היא לא בך! את בסדר. את טובה. את משמעותית. את חשובה ובעלת ערך.
נשים יקרות, אם יש ביניכם מישהי שסיפורה של ר. קרוב לליבה. אם את חווה השפלות, כעסים, איומים, הגבלות, קללות, שליטה על בסיס יומיומי…
