מספיק שהיינו צריכות לחתוך את חבל הטבור, עכשיו גם צריך לשחרר???

עבור נשים רבות, אמהות היא משמעות חייהן…

בלי להרגיש, העצמיות זזה הצידה, ותחושת הערך והמשמעות שחשות וחוות אותן נשים, תלויה אך ורק בתפיסתן את עצמן כ”אמא”:

אני אמא טובה = אני בעלת ערך….

עשיתי טעות ואני אמא גרועה = אני לא שווה כלום….

במצב כזה, ממש בלי להרגיש, אנו עלולות למצוא את עצמנו  מכרכרות ללא הפסק סביב ילדינו, כדי להיות עבורם הטובות ביותר.

עבורם, אך בעצם – עבורנו.

הרציונל המניע אותנו לפעולה במקרה כזה הינו: אם אנחנו נספק לילדינו את כל מה שהם רוצים, והם יחשבו שאנחנו אימהות נהדרות, אנחנו נחשוב שאנחנו אימהות נהדרות ואז נוכל לישון בשקט…. (אני לא אומרת שאנחנו מודעות לאמירה הזאת, אך באופן לא מודע, היא המניעה אותנו לפעולה).

אז מה זה להיות אמא טובה? לא יודעת….


מה זה להיות אמא טובה דיה? את זה אני יודעת ולמזלי, מישהו המציא את זה לפני, אז אני יכולה לתת הגדרה מדוייקת בלי חירטוטים:

(תודה לויקיפדיה)

ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. “האם הטובה דיה” מתאימה עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה. בתחילת חיי התינוק ההתאמה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת כל-יכולות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה ולפתח בעצמו בוחן מציאות. לעומת זאת, “האם שאינה טובה דיה” נכשלת בלספק סביבה מושלמת, או כושלת בביצוע התרחקות הדרגתית, ובכך מחלישה את התפתחותו הרגשית של הילד. ויניקוט מבחין בין שני סוגי כשלים: האחד, חוסר היכולת להיענות לצורכי התינוק כאשר הוא במצב ערות; השני, התערבות במצב מנוחה, בו התינוק מצוי בחוסר אינטגרציה. הכשלונות בטיפול האימהי נחווים על ידי התינוק כהתערבות מפחידה וחודרנית, עלולים להוביל ליצירת עצמי מזויף ומלווים בתחושת כליון של העצמי. הכלכלן סטיבן מילר פיתח תאוריה זו וקובע כי “להיות ההורה הטוב ביותר אין פירושו תמיד לדרוש יותר מעצמכם. להורים אכפתיים דיים, פירוש הדבר לדרוש פחות“. מילר מוכיח במחקרו כי הורים שמשקיעים בילדיהם באופן מוגזם סובלים מדאגה רבה מדי וממחסור בשינה ובפנאי לעצמם ובכך בסופו של דבר גורמים פגיעה קשה לילדים עצמם.

מעניין, לא?


אני גם יודעת מהו הורה מיטיב ( למדתי את זה, לא נולדתי עם כל החכמה הזאת)….. הורה אנ”י – הורה שמאפשר לילדיו  בתוך מערכת היחסים שלו איתם, להרגיש אהובים, נחוצים ויכולים (וגם מרגיש אהוב, נחוץ, יכול  – בעצמו).
ואז נשאלת השאלה איך מפרקים את ההגדרות היפות האלה להתנהלות יומיומית, להתנהגות…

אז בואו נעשה רשימה ( רשימות זה טוב… זה עושה סדר):

1. לבדוק מה הילד שלנו יודע ויכול לעשות לבד ולתת לו להתמודד עם זה.

2. לעודד אותו על הצלחה ולעודד אותו בזמן כישלון. בקיצר – לעודד כל הזמן. (דרך אגב, עידוד זה אמנות בפני עצמה. עידוד זה לא – “כל הכבוד אלוף שלי”, אלא קצת יותר בכיוון של “אני גאה בך שמצאת את הכוח לקום מהמיטה ולהתארגן בזמן”).

3. לסמוך. על הילד ועל סביבתו. (הם יודעים, הילדים שלנו, באמת יודעים: מה הם צריכים, מה עושה להם טוב, מה הם יכולים או לא יכולים. הם לא תמיד יודעים להעביר לנו את המסר בשפת המבוגרים ולכן המשימה שלנו היא להקשיב קשב פתוח ומדוייק, עם היכולת לשמוע מעבר ל”רעשים” (“חוצפה”, “מילים לא יפות”, גילויי תוקפנות, התנהגות “מעצבנת” – מכירים את אלה? מהיום תקשיבו מעבר להם).

4. לתת לילד לבחור ולחוות את ההשלכות של בחירותיו (“אני מבינה שאת רוצה להישאר כעת במיטה וזאת לחלוטין בחירה שלך, רק שהשעה 7:45 ויש סיכוי שתאחרי לבית הספר, לשיקולך.”)

4. להתבונן בעצמנו במבט אמיץ אך חומל. מה זה אומר? זה אומר, שניקח אחריות על מה שמסתובב לנו בראש ונבין שזה רק אצלנו בראש – לחץ, מתח, אשמה, תסכול, כעס … אבל גם לא להלקות את עצמנו יותר מדי… בכל זאת, זה האוצר שלנו שהולך לבדו לבית הספר בפעם הראשונה…. זה בסדר שנפחד, ונדאג ונספר לעצמנו סיפורי אימה (רק לא צריך להאמין לכל הסיפורים האלה…).

5. להקשיב לילד שלנו – מה הוא רוצה? מה הוא צריך? “אמא, את חושבת שאני יכולה לכוון את המים לבד?” = אני ממש רוצה לנסות לכוון את המים לבד. מסקנה  –  הילדה שלי סקרנית ורוצה ללמוד משהו חדש, להתנסות.  ופה אנחנו נכנסות לתפקיד.

פה הערך האמיתי , פה המשמעות שלנו:

ללמדלהראותלאפשר.                                               

ל ש ח ר ר.

דרך אגב…. כשנשחרר, נקבל יותר. 

Scroll to Top
גלילה למעלה