הורים יקרים לילדי בית ספר,
חלקכם הנכבד בוודאי יודע על מה אני מדברת – לפני מבחן באנגלית, בחשבון…. הילד או הילדה שלכם, שמאוד רוצים להצליח…
נ ל ח צ י ם …
משפטים כמו:
“אין לי סיכוי” “אני שוב אכשל” “אני לוזר” “אני לא עושה את הבחינה”
נזרקים לחלל האוויר ואתם תוהים איך להגיב אליהם. מצד אחד אתם רוצים שהילד שלכם יהיה רגוע… מצד שני, גם אתם קצת לחוצים, כי הציונים שלו עד עכשיו לא משהו…
תהליך ההכנה למבחן, שלא לדבר על רגע המבחן עצמו, כרוך בסבל גדול עבור ילדים רבים –
התחרות עם ילדי הכיתה האחרים, החשש מלאכזב אותנו, ההורים, הפחד מביקורת מצד המורה וכמובן תחושת כישלון שמלווה לא מעט מהילדים שלנו –
“אני לא מספיק טוב”.
גם המטופלת ר’. – ילדה חביבה בת 11, תלמידה טובה, הגיעה אלי לאחד ממפגשנו בקליניקה ואמרה לי:
“אני ל ח ו צ ה !!!!! יש לי מחר מבחן באנגלית ולמדתי מלא ואני מתה מפחד שלא אצליח!!!! אני רוצה שהלחץ הזה יעלם!!! אמא אמרה לי לחשוב איתך מה אני יכולה לעשות עם כל הלחץ הזה…”
לחץ… חייכתי (גם לי הוא מוכר כבר שנים רבות, גם אני חשבתי במשך שנים ש”אני לא טובה מספיק” וכל פעם שעמדתי לפני מבחן בבית הספר, החשש מכישלון היה אדיר. הציון במבחן התבלבל אצלי עם הציון שלי על עצמי, אתם מבינים את זה?)
אז נכון שאני טובה למדי גם בכפל וחילוק והייתי יכולה פשוט לחזור איתה על החומר, להראות לה שהיא יודעת, לתרגל איתה ביחד… לפעמים גם את זה עושים בטיפול..
אבל אותי זה פחות העסיק באותו רגע. הל ח ץ הזה עניין אותי. המילה הזאת שאנחנו כל כך אוהבים להשתמש בה: לחץ!!!
אז ביקשתי מר’ לעצום את עיניה ולדמיין את הלחץ בתור יצור שכזה (במילה מקצועית יותר – פרסוניפיקציה = האנשה. להפוך אותו לאיש, יצור, משהו שאפשר להתייחס אליו, אולי אפילו לנהל איתו דיאלוג).
ר’. עשתה זאת ובדף שלפניה ציירה אותו. היא אפילו נתנה לו שם:
פחדלחץ
התבוננו ביצור שלנו.
“חמוד” ,אמרה ר’. “לא מפחיד בכלל. אפילו מצחיק קצת. ציירתי אותו בצורה של שלט, כי הוא קצת שולט בי לפעמים.”
שאלתי את ר’. ממתי היא מכירה את פחדלחץ. היא ענתה: “באנגלית אני ממש רוצה להצליח, אז כל פעם לפני הכתבה או מבחן באנגלית, אני מרגישה אותו ומתחרפנת ואז כשאני עושה את ההכתבה, אני מגלה עד כמה זה קל ולא מבינה למה נלחצתי מלכתחילה…”
“שאלה טובה”, אני אומרת… “אז למה באמת? אם פחדלחץ מתעורר אצלך לפעמים, אולי יש לו תפקיד? אולי הוא לא רק “רע” ו”מלחיץ”. מה התפקיד שלו?
ר’. חושבת ועונה: “הוא משאיר אותי עירנית. הוא רוצה לעזור לי להצליח, כי הוא יודע כמה זה חשוב לי.”
“וואו”, אני אומרת, “פחדלחץ הזה הוא די נחמד. אפילו אפשר להגיד שהוא סוג של חבר. אז אולי פשוט אפשר להתחיל להקשיב לו בכל פעם שהוא מתעורר, מבלי להיבהל ממנו. מבלי להילחץ ממנו… הוא בא לעזור. הוא בא רק להזכיר שיש מבחן או הכתבה, וחשוב לך להצליח וכדאי שתשבי ותלמדי.”
ר’. מחייכת. עם פחדלחץ כזה חביב, היא יכולה להתמודד.
בהמשך אנו מבינות שתחושות כאלה ואחרות, נעימות יותר או פחות, שמתעוררות בנו, אינן יכולות להיעלם כך פתאום. אנחנו לא מסוגלים “לשכוח” אותם. עם זאת, אנו יכולים להתבונן בהם, להכיר בקיומם ולא להתרגש מהם (כי כבר פגשנו אותם בעבר).
כשילדכם בא אליכם ומתאר קושי, לחץ, חשש, פחד בראש ובראשונה, הקשיבו לו – מה הוא ב א מ ת מרגיש. מה הוא ב א מ ת חושב. שאלו אותו שאלות והתעניינו בו.
העריכו אותו על זה שבחר לשתף אתכם, זה לא מובן מאליו. הבטיחו (וקיימו) שתמיד תהיו קשובים ותמיד תהיו לעזר בכל אופן שתוכלו.
נסו, עם ילדכם, להפריד את החוויה הרגשית (לחץ, חשש, תסכול, חוסר מסוגלות, חוסר ערך) מהחומר הלימודי.
המצב הרגשי של ילדכם חשוב יותר מכל מבדק בחשבון או מכל הכתבה באנגלית!!!
עודדו אותו על יכולותיו. ציינו בפניו את ידיעותיו. אל תגידו לו איזה ציון אתם רוצים שהוא יקבל, זה לא מעניין!!!
שאלו אותו – מאיזה ציון א ת ה תהיה מרוצה? ולאחר שיענה,
שאלו אותו – מה עליך לעשות כדי לקבל את הציון שאתה רוצה?
חישבו ביחד איתו מה יכול לעזור לו – הכנת שיעורי בית? חזרה על החומר לבד או אתכם, קבוצת למידה, מורה פרטי…. הכל לגיטימי, ברגע שההחלטות נעשות מתוך שיתוף, התייעצות ולקיחת אחריות.
אל תתבלבלו אתם.
אם ילדכם קיבל 60… הוא לא שווה 60! הוא עדיין שווה המון!!! והוא ידע 60 אחוז מתוכן המבחן. זה הרבה.
עודדו אותו על כך. באמת תעודדו.
בגיל 6 הילדים המתוקים שלנו, נכנסים למסגרת מאתגרת למדי… לא תמיד מותאמת. מסגרת של שתים עשרה שנה. בואו נעשה את המקסימום שאנו, ההורים, יכולים, כדי לסייע לילדנו לעבור בשלום ובטוב את מסע שתים עשרה השנים הזה ולצאת ממנו בצידו השני בוגרים שמאמינים בעצמם, מסוגלים להכיל כישלון וחוסר הצלחה, בעלי יכולת ומסוגלות, בעלי אחריות אישית והבנה שלכל מעשה של את השלכותיו ושמערכת היחסים שלהם איתנו, ההורים שלהם, מבוססת על אימון, ביטחון, הכלה, עידוד ואהבה ללא תנאי.
